01.08 | 18:30 | נחמני/רוטשילד, ת"א-יפו
13 שנים עברו מאז אותו לילה מזעזע שאף אחד לא ישכח.
בטח שלא הם, שראו את המוות, הפכו בלילה אחד לנכים ונכות והצטרפו למורשת נוראית בלי שביקשו.
חלפו 13 שנים וילדי הברנוער כבר לא ילדים.
אבל האמת היא שהילדות שלהם נגמרה כבר שם, כבר אז.
מאותו ערב, ניצולי הברנוער, שנפצעו בגופם ובנפשם, היו צריכים להיאבק כדי לקבל אפילו את הזכויות הבסיסיות ביותר, שלא לדבר על הכרה.
שנים אמרו להם ש"הכול יהיה בסדר" והבטיחו להם הבטחות שהשקיטו אותם וגרמו להם להאמין שהנה-הנה, זה קורה.
הרבה דברים באמת קרו בינתיים – היחס לקהילה הגאה בישראל השתנה באופן ניכר, והקהילה צמחה מתוך הכאב של אותו לילה. מהמאבק לנישואים ולהורות ועד לתקציבים בכל שנה, נעשו צעדים חשובים קדימה. אבל הנפגעים והנפגעות שוב ושוב נשכחו מאחור.
הם קיבלו הרבה הבטחות ומילים יפות, אבל שם נעצר הכול. הבטיחו – לא הבטיחו לקיים.
זה היה רק עניין של זמן עד שמישהו מניצולי הברנוער ירים ידיים ויעבור מרשימת הניצולים לרשימת החללים. לפני שנתיים זה קרה, בין השאר בגלל הרשלנות וחוסר האכפתיות של המדינה.
ויחד עם הכאב והעצב – ניצולי הברנוער גדלו, ויחד עם נפגעי מצעדי הגאווה בירושלים הבינו שהגיע הזמן להיאבק, לצעוק ולעשות שוב כדי שיכירו בזוועות שהם חוו בתור מה שהם – פיגועי טרור שהוכוונו כלפי הקהילה הלהט"בית, וכדי שיוכלו לקבל את הזכויות מהמדינה שמגיעות להם כבר שנים רבות.
עם כל הכבוד והכרת התודה לקהילה האהובה שלנו, שעוזרת ומתגייסת, פעם אחר פעם, כדי שהנפגעים יוכלו לקבל מימון לתרופות, עזרים רפואיים וטיפולים פסיכולוגיים שהם זקוקים להם כל כך – זה התפקיד של המדינה.
ב1.8 בשעה 18:30 נתייצב בפינת הרחובות נחמני ורוטשילד, בסמוך למקום בו נורו היריות שרצחו את ליז טרובישי וניר כץ.
נתכנס על מנת לזכור את ממדי השנאה ואת האנשים היקרים שאיבדנו, אבל גם כדי לצעוד לשינוי עם אלו שעדיין חיים את הפיגוע, אלו שעדיין נלחמים על מנת לקבל סיוע מהמדינה.
לאחר ההתכנסות נצעד יחד עד לגן מאיר, שם תתקיים עצרת לזיכרון ולמאבק לזכויות הניצולים מהברנוער וממצעדי הגאווה בירושלים, אשר תהיה בהנחיית ניב ניסים.
לפניות בנושא נגישות ניתן לפנות במייל alina@lgbtqcenter.org.il
צפו בקטע מתוך סרט הגמר של אודי, ניצול הברנוער.
הסרט נעשה במסגרת החוג לקולנוע בסמינר הקיבוצים (הסרט עדיין לא הושלם וצפוי לצאת בשנה הבאה)